בית קסוס

השבת שלי היא נסיעה לגורן ובא הטכס הקבוע ובשנה האחרונה חדרה פרשת השבוע אולי בעקבות הרב נועם של איתמר. את פרשת השבוע אני פוגש העיתון , ובטלביזיה בעזרת אורחיו של דב אלבוים. הקריאה,  השמיעה והיפגש ברחוב עם השכנים. יוצרים שיח  אליו אני מחבר ומתחבר.כך אני  פוגש את פרשת "מצורע" העוסקת בתהליך החזרת האדם הנגוע אל תוך החברה. המצורע הוא סמל יותר מממשות. אף שרוב הפרשה עוסקת בטוהרת המצורע ובתהליך שעליו לעבור כדי להיכלל בקהל ישראל, בחרו מסדרי ההפטרה את הפרק מספר מלכים ב (פרק ז), המספר את סיפורם של ארבעה אנשים מצורעים, שלא טוהרו מצרעתם, ודווקא הם זכו להיות אנשי בשורה לתשועת ישראל.  בשיחה מלומדה עם ד"ר ליאורה נבון. של דב אלבוים, יצרה הבחנה בין מחלת הנסן לצרעת המקראית המתחברים בשמות . אבל התודעה הם יחד וכך בית המצורעים בירושלים  , והאי של סופיה . והצילומים המרהיבים של עולם מפחיד מזמין.ההפטרה,מקבלים את מימד הקדושה והמשיח שיבואו במדרשים.  סיפור של תשועה שאינו נופל משאר סיפורי הנסים הגדולים שבתנ"ך. יד אלוהים פועלת במרחב הקיום האנושי ללא מגע יד אדם. הסיפור המקראי  מביאה  רחל המשוררת הרגישה את העלבון שבהבאת הבשורה על ידי המצורעים ("יום בשורה"): "כשומרון במצור - כל הארץ כלה, / וכבד הרעב מנשא. / אך אני לא אבה בשורת גאלה / אם מפי מצורע היא תבא. // הטהור יבשר וגאל הטהור, / ואם ידו לא תמצא לגאל - / אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור / אור ליום בשורה הגדול". באתר האינטרנט "בכורים", המיועד ליוצרים צעירים, מצאתי שיר, חתום על ידי "את והב בסופה", המבקש להתעמת עם שירה של רחל: "בין טמא לטהור לא אטרח להבחין, / אין זה זמן להבחנות מסוג זה! / כל שלוחיו של מקום בעיני ראויים, / גם ביום בשורה שכזה". מה עומד מאחורי המחלוקת הזאת בין רחל, המעדיפה למות במצור ולהמתין ליום בשורה טהור, לבין "את והב", הממאנת להמתין ולהבחין בין טמא לטהור? האם הכלת ה"מצורע" (כל דור ומצורעיו שלו) אכן מביאה את אורה של הגאולה? עכשיו אני מוכן לקבל את השבת.