בית קסוס

"תהודות זהות "  מצאתי בעיתון הארץ של שבת אותו אני  קונה כדי לגעת בתרבות ובספרות ובפרשת השבוע.   שמחתי על פרסום הגיליון החדש של כתב העת "הכיוון מזרח" שם מתפרסם שיר של אלי אליהו,  ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד מתה, ולא נותרה אלא המוסיקה שהיה אבי שומע בתחנות הבושה כשהמתין בחניון התת-קרקעי, לקחת אותי אל צבא העם בדרכו לעבודה. אליהו מצליח לתת ביטוי שירי טוב למה שדי הרבה רשימות, מאמרים וסיפורים, עושים בקלישות גדולה יותר, בספר "תהודות זהות", ובעצם גם בכתב העת שבו התפרסם השיר (להלן "שני הכרכים"). חלק מהחיבורים מדייקים. כולם, עד אחד, נזהרים מאוד, עדות לבחירת העורכים. אם יש משהו החוזר בחלק גדול מן המאמרים, הריהו העלבון החרות בפניו של האב המזרחי. כך כותב אליהו: ולא אשכח לעולם את עצב ידו המגששת אחר העברית, להחליף מהר, לפני שיוצאים ועולים מעל פני האדמה. חזרתי לתהודות זהות שלי  שם כפר שמעולם לא עזבתי,  בכניסה נטוע ברוש בודד בזיכרוני,  בחזית   מרפאה שאיננה שנים, זו המרפאה עם האחות מרסל החובשת  החוספת זוג  דדים, לחולים ולרופאים. זו האחות המבקרת חולים ובריאים בביתם ושואלת ליומם.  שם במרפאה במפגש עם רופא מזדמן, שמעתי "אתה לא נראה כמו כולם, מאיפה לך זוג עניים כאלה ולא רואים שבאת ממרוקו"  ואני בכעס  השבתי, מה יש  אני צריך חותמת על המצח  על מקום היצור" ??!! .זה בימים ראשונים לפני שנהייתי ילד חוץ לעולמים. זיכרון ישן לא ברור שחיפש מקום ומצא עצמו מצטרף לתהודות זהות .