בית קסוס

                 על השיר "געגועים" של  חווה אלברשטיין, שמעתי לפני ט' במנחם אב. בעזרתו ילמדו השנה משמעות חורבן בית. שבת ואני בבית הורי מתגעגע לאבי וחרד לאימי,מתגעגע לבת שם מעבר לים וחסרים נכדים לשבת. בשולחן אורחים לקידוש , ולשאלה כל שבת אתה כאן? עניתי, כן כל חיי אני בא לקדש בבית הורי עם משפחתי ואורחי. זה העוגן של חיי זאת האבן הראשה של ביתנו שם בגורן. הזמן זורם מעצמו ואני מחפש איים של משמעות להיאחז.  וכאלה היו מילות השיר עבורי.            "ובשבת בבוקר אין למי לצלצל ולספר איך עברה ההופעה,ואבא לא שואל: היה קהל? ואמא לא אומרת: את נשמת עייפה וכשכותבים עלי איזו מילה רעה, אני עדיין חרדה שאבא לא יקרא  שאמא לא תדע רוצה להיות ילדה טובה  ולא עוברים בבית בדרך לצפון  ולא עוצרים שם בדרך חזרה והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום תלויה כמו עריסה ריקה אני לא בוכה  רק מתגעגעת  כל כך הרבה פנים כל כך הרבה אוזניים ואין למי לשיר  שרים תמיד לשניים וכשהשניים מסתלקים שרים אל השמים. אני לא בוכה רק מתגעגעת."