בית קסוס

וידוי לפני יום הכיפורים 2006 פרשת האזינו החזירה אותי להר נבו שם מסתיים סיפור מותו של משה, ואילו הפרשה "וזאת הברכה" מחזירה אותנו לימי חייו האחרונים, לברכה ולשירה שבירך את העם בטרם מילא את הצו האלוהי: "עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחזה; ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרון אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו" (דברים ל"ב/49). וכשמת משה, מוסיף הכתוב "וימת שם משה עבד יהוה בארץ מואב... מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (ל"ד/5- 6 ) בפעם הקודמת במסע לירדן ישבתי מול ההר וקברו של אהרון ומהרהר בהר נבו אליו בקשתי להגיע . זה של משה ורחל ולארי המנהיגים והאמנים שידעו "מנגד ..."פרוש כפיים ראוה מנגד, שמה – אין בא איש ונבו לו על ארץ רבה " . בקשתי להצטרף לנוסעים הרבים המבקשים את נבו, כמו אגריה שהגיעו כבר בשנת 394 לספירה להר נבו, גברת רומאית נועזת ומאמינה המבקרת וכותבת ביומן על מסעה בעקבות האלוהים באימפריה הביזנטית נאבקת להגיע לפסגה לזה ההר על גבי חמור ומגעת ברגל. לפני שנה בדרך לנבו ברחתי מהחלום מהמסע להגיעלנבו שלי שמה, אני לא מוכן אמרתי לעצמי .עברה שנה של הרהור ווהמתנה לנבו למסע נוסף, במיוחד בקיץ זה, אחרי הליכה ברחוב הנביאים עולה לגג המשרד וצופה מזרחה לראות את העיר העתיקה ומחפש בקו הרקיע את הפסגת נבו בעבר הירדן רואה אותה ולא בא שמה. הצורך לצאת לדרך לחפש רגעים וחלקים חסרים בסיפור. והנה הזדמנות לחזור להר ניקבע תאריך, סופו של סיפור או יותר נכון פרק נוסף בסיפור, אין אני נוסע כי פג תוקפו של הדרכון סמלי או צרוף מקרים........