בית קסוס

דודה רחל בשבת של פרשת "בעלותך" מצאת מנוחה.
כמו צדקת השארת אותנו מאמינים, כואבים ואוהבים קבלת מנוחה כמו שאיש אחר לא זכה.
ידעת להגיע – בימי חג וכאב תמיד אזכור אותך בחגיגת בר המצוה לבני בפקיעין וימי השבעה לאבי. מצאת כוחות לתת לחבק את כולם. ידעה להפוך עמל יומה למלאכת קודש. כאבים ומצוקות הפכה לשמחת חיים וצחוקים.
תמיד מברכת מתפללת בכל מאודך ואמונתך.
"בסיפור הקצר "מנוחה" מתאר ש"י עגנון התרחשות במחנה ישראל במדבר: "זקן אחד היה בשכונתו של משה, איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע כאיוב". זקן זה זכה בכל הטובות האפשריות, חוץ מאשר מנוחת הנפש. כשעמד משה לעלות על הר סיני לקבל את לוחות הברית בפעם השנייה, ביקש ממנו אותו זקן צדיק להשיג בעבורו את מנוחת הנפש. משה נעתר לו ומבקש מריבונו של עולם את החסד הזה. הקב"ה עונה: "דבר שאי אפשר אתה מבקש", ומשה מקשה בשאלה מתוך פרשתנו: "היד ה' תקצר?" דהיינו, האם יש משהו שנבצר מהבורא לעשותו? על כך עונה הבורא בסוף סיפורו של עגנון: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, כל מה שבראתי בראתי לששה ימים ואילו מנוחה לא בראתי".

"רצף האירועים בפרשה מתאר תנועה בין מנוחה להתרוצצות ובין הישארות להסתלקות.
הפרשה מתחילה במצווה לאהרן להעלות את הנרות: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב). נרות המשכן האלה יש בהם ממד של קביעות האור לאורך ימים. אולם בהמשך אנו מוכנסים מחדש לסדרי המסעות, והדגש מושם על הימצאות או הסתלקות הענן מעל המשכן, הקובעות את החנייה או את המסע."

ובזו השבת עזבת את עולמינו דודה רחל ביטון בת עליה ואני מחפש מילים לפרידה ולא מוצא.